חולי ובריאות

החוויה שלנו כבני אדם בנויה מניגודים. לא נוכל להרגיש טוב בלי שנדע רע, לא נהנה מקור אם לא יהיה לנו חם וכו'. כך גם בריאות וחולי.
חולי הוא תוצר של החוויה הפנימית שלנו. הגוף הוא כולו רצון – הוא רוצה לאכול, רוצה לשתות, רוצה מין, רוצה גירוד, רוצה הרפיה. ואילו הנפש חווה מגיל 0 מצבים שמנוגדים לרצון של הגוף לחוות נעימות – מצבים שמעוררים בנו תסכול, אכזבה, פגיעה, חוסר אונים, כעס, עצב.
הניגוד הזה יוצר קונפליקט ויש לנו כלי אחד בודד ויחיד לבטא בו את הכל – הרצון, היינו: הגוף.
בו מצטברים הכעסים, התסכולים, האכזבות, כמו סיכות שננעצות בבשר ומשאירות בו קעקוע מבפנים. ועם הזמן, עם השנים, פורץ החולי.

ואילו הריפוי זה ניסיון לשנות מצב בעזרת תהליך, כשבעצם תוך מאית השנייה אפשר לשנות כל מצב בעזרת בחירה. הקושי הוא להגיע לבחירה.
התת מודע שלנו מגיב לכל החוויות שצברנו בשק הגוף בענישה עצמית – אנחנו, בחוסר המודעות שלנו, בוחרים לחלות. אנשים רבים שחלו במחלות שונות יעידו על כך. כי החולי הוא מפלט לכאב הנפש והרוח שהגוף כולא אותם בתוכו. ולפעמים, החולה בוחר להישאר שם ולפעמים לא רוצה בכלל בריפוי.
אנחנו נכנסים לתהליכים שגורמים לנו רק עוד סבל באוטומט ואם לא נברר את הסיבה לכך שבחרנו להיות חולים, לא יהיה ריפוי. כל עוד הנפש שלנו בוחרת לחלות כדי לבעוט בגוף המכשיל אותה, לא יהיה ריפוי אמיתי.
אם היינו עוצרים לרגע להרגיש או לבדוק למה דברים קורים לנו, היינו חוסכים תהליכים מיותרים. הדרישה לרפא את הגוף באה מתוך רצון לשלוט במצב – זה לא ייתכן! צריך למנוע את המצב! וזאת במקום שנראה את החולי כמוגלה שמופרשת מפצע שמתרפא מעצמו. יש חום – ניקח אקמול! ובעצם כל רופא יאמר שהחום הוא סימפטום למשהו אחר בגוף, וצריך לתת לחום לרפא את הגוף.
להיות חולה זה להיות אמיץ. וכמו שבכל דבר בטבע יש את הדבר והיפוכו, גם אנחנו כחלק מהטבע, טמון בנו כבר החולי וגם הריפוי, כמו שהנחש הוא גם המכה וגם התרופה והוא סמל הרפואה.
צריך אומץ. הרבה אומץ.