עמדות נשיות

האמת מאז שהייתי קטנה לא הבנתי למה נשים כל כך מתעקשות לתפוס עמדות גבריות. מגיל מאוד צעיר הערכתי נשיות. בעיקר הערכתי עוצמה נשית. הדרך שבה אישה חזקה מסובבת את הדברים בחמלה, בחוזקה, בשקט או במבט נוקב, זה חזק יותר מכל דרך בה גבר ינהיג כל קבוצה או עדר.

אישה בטבע שלה מובילה את המשפחה. היא דואגת, מכוונת, מחנכת, מלטפת, הכל עליה. ולא כי היא חייבת לעשות את זה, אלא כי יש בה משהו טבעי שחפץ לפעול כך. איכשהו בעשורים האחרונים התנהלות נשית החלה להיתפס לכאורה כבזויה או לחילופין כנחותה. כאילו אם אישה בוחרת לנהל את הבית ולהשקיע פחות בקריירה היא אישה שחיה במאות חשוכות. אני חושבת אחרת. אני חושבת שגם אם אישה רוצה לטפח קריירה, וגם אם היא רוצה להישאר בבית, או כל צורת חיים אחרת, עדיין באופי שלה ובטבע שלה, הראש שלה כל הזמן מכוון לבית. היא כל הזמן חושבת על הילדים שנשארו, והאם הם אכלו, והאם הם מסתדרים בלעדיה. הם תמיד תמיד בראש שלה. ואחר כך שהיא מגיעה הביתה, היא תמיד קודם כל תבדוק עד כמה המצב מאוזן, מי צריך אותה, איזה אחים צריכים סיוע בפיוס ביניהם, ואיזו פינה בבית זקוקה להשקעה גדולה יותר. ככה זה. אישה נמצאת בכל מקום, היא יודעת להרגיש איפה יש צורך בתיקון, בריכוך, באהבה ולפעמים גם ביד רמה. היא יודעת לעשות את כל המשימות בו זמנית, ומקבלת את זה כחלק טבעי מהחיים.

אני מנסה לדמיין עולם שבו נשים תופסות יותר מקום. לא מקום כוחני. לא מקום שמחליף את הגברים. אלא אישה שתופסת תפקידי מפתח באופן מאוד נשי. כנראה שלא סתם המדינות שהצליחו להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הקורונה, ראשי הממשלה הן נשים. כי אישה יודעת להתייחס לכולם כמו בתוך משפחה, זה הטבע שלה, והמשבר הזה, כמו עוד רבים אחרים, יכול להיות נוהל רק אם מי שמנהל אותו מסתכל על כולם מנקודת מבט של אהבה ודאגה, ממש כמו אמא.